״יולנטה״ באופרה הישראלית- נשאבתי עם הרגש.

מאת סמדר רון

האופרה הישראלית מציגה לראשונה הפקה חדשה של “יולנטה”, יצירתו האחרונה של פיוטר איליץ’ צ’ייקובסקי, בבימויה של שירית לי וייס ובניצוחו של דן אטינגר.

המופע, שעלה בהופעת בכורה בבית האופרה ע״ש שלמה להט (צ’יץ’) בתל אביב , הוא אחד מאותם רגעים נדירים שבהם המוזיקה, הבימוי והעומק הפסיכולוגי משתלבים לכדי חוויה סוחפת ומרגשת.

אני מודה נשאבתי פנימה לחלוטין והייתי מרותקת לכל אורך האופרה.

“יולנטה” מגוללת את סיפורה של נסיכה עיוורת, החיה בגן מבודד תחת הגנתו של אביה  ומבלי לדעת כלל על עיוורונה או על קיומו של אור. כאשר רופא מסתורי מציע לרפאה בתנאי שתבין ותבחר בעצמה לראות, נפרש מסעה הפנימי של יולנטה בין אי־הידיעה לגילוי העצמי, עד לרגע שבו אהבה אמיצה מאפשרת לה לבחור בחיים ובאור. זו אופרה על חופש הבחירה, על היכולת לרפא את הנפש, ועל האמונה שכוח האור טמון בתוכנו.

צ’ייקובסקי כתב את האופרה בשנת 1891, שנתיים לפני מותו, והיא משקפת צד אינטימי מאוד בעולמו  כמיהה לאהבה, בדידות וחיפוש אחר קבלה עצמית. בדומה ליולנטה, גם הוא חי בין אור לצל, בין גילוי להתכחשות. המוזיקה שלו, עדינה ונוגעת לעיתים כמעט לוחשת, ולעיתים מתפרצת בעוצמה משמשת כשפה רגשית ישירה אל תוך נפשה של הדמות.

קרדיט לצילום: יוסי צבקר

הבמאית שירית לי וייס בחרה לגשת לטקסט דרך מרחב רגשי כמעט פסיכולוגי. הבמה, כפי שהיא מתארת, היא “חלל רגשי חיוור ומלא בבורות ובעומקים שחורים  זיכרונות, טראומות ופחדים”. מתוך העולם הסגור הזה נובע האור הפנימי של יולנטה, שברגע של אמת מחליטה לראות לא רק בעיניים, אלא בלב. זה בימוי אמיץ ופיוטי, שמותיר מחשבה גם זמן רב אחרי שמסך הבמה נסגר.

קרדיט לצילום:יוסי צבקר

דן אטינגר, המנצח והמנהל המוזיקלי של האופרה הישראלית, מדגיש שזו יצירה שהיא “מסע של כשעה וחצי ללא הפסקה לתוך נפשה של יולנטה”. ואכן, התזמורת הסימפונית הישראלית ראשון לציון ומקהלת האופרה הישראלית יוצרות יחד מעטפת מוזיקלית עשירה, שבה כל צליל נוגע בנימים עדינים של רגש וגורל.

“יולנטה” אינה עוד אופרה , היא הזמנה למבט פנימה.

עבורי זו הייתה חוויה מהפנטת, שבה האמנות מגלה את כוחה לרפא, להאיר ולחשוף פצעי נפש באור חדש ואני נשאבתי עם הרגש אל עולמה של ״יולנטה״.

תאריכים לרכישת כרטיסים:https://www.israel-opera.co.il/series/מנוי-אופרה-עונת-2026-2025/

18.1.26-28.1.26