עונת תערוכות חדשה במוזיאוני חיפה

מאת סמדר רון

עונת התערוכות החדשה במוזיאון חיפה לאמנות חיפה מגוונת וממשיכה להיות יעד חובה לאוהבי אמנות, במיוחד עכשיו כשעונת התערוכות החדשה במוזיאון חיפה לאמנות מצטרפת לשיתוף פעולה מרתק בין מוזיאון וילפריד ישראל למוזיאון טיקוטין לאמנות יפנית.

ממליצה להתחיל במוזיאון טיקוטין לאמנות יפנית   בתערוכה “דו – רוח הדרך”, שממשיכה את “דאו – רוח הדרך” במוזיאון וילפריד ישראל , את שתיהן אוצרת שיר מלר-ימגוצ’י.

התערוכות המשותפות מציעות מבט רחב על גלגולי מושג “הדרך” מאמנות מסורתית ועכשווית: מה’דאו’ הסיני, דרך הזן-בודהיזם ועד להתגבשות ה’דו’ היפני. עבורי, כמי שמחפשת באמנות גם רגעי שקט והתבוננות, זו הייתה חוויה מנחמת בעולם המהיר שלנו הזמנה להאט, להתמקד בתהליך ולא בתוצאה.

מאיה כהן הלוי, הליכה, מתוך הסדרה נדודי לילה 2018 תצלום מקולף, נייר צילום, צולם ע״ֿי איידל יבגני

בתמונה עם אוצרת המשנה:מיקה עטיה הנפלאה , שהדריכה אותי בסיור

התערוכה בטיקוטין פורשת מניפה של אמנויות יפניות הנושאות את הסיומת “דו” (道), כמו צ’אדו (דרך התה) עם חדר תה ייחודי, כלי תה מקוריים וסרט וידיאו' שודו (דרך הכתיבה) עם גלגות קליגרפיה מסורתיות ועכשוויות של אמנים כמו קזואו אישיאי וטומוקו קאוואו ואמנויות לחימה כמו קיודו, איאידו ואייקידו ,שמדגישות הרמוניה פנימית ולא תחרות. אני הוקסמתי מהמיצב המרשים של אונישי יסואקי עם רצועות נייר וסלעי בזלת.

מיצב של האמן היפני אונישי יסואקי

תוכלו גם לראות יצירות עכשוויות של אמנים יפנים וישראלים כמו אליקה מצויה, שון קומיאמה ואבי אייזנשטיין, ומעגל טיפות מים של נובויה ימגוצ’י בפטיו והכל מרגיש כמו מסע מדיטטיבי בתנועה.

. כרטיס משולב ב-55 ש”ח תקף ארבעה חודשים (ינואר-אפריל 2026), מושלם לטיול בין שדרות הנשיא 89 (טיקוטין) לקיבוץ הזורע (וילפריד).

קשת הדפס עץ צבעוני, מתוך אוסף מוזיאון טיקוטין, צילום: סטס קורולוב

משם ממליצה להמשיך למוזיאון  חיפה לאמנות:

העונה הנוכחית היא האחרונה של ד”ר קובי בן‑מאיר כאוצר ראשי, אחרי כחמש שנות עשייה אינטנסיביות במוזיאון חיפה לאמנות.  יש משהו כמעט טקסי בעובדה שהוא חותם את התקופה הזו עם התערוכה : “האופק הצפוני: צוהר לאסכולת ציור הנוף בשנות ה‑70” תערוכה, שמשתרעת על פני כל הקומה השנייה ומרגישה כמו הצעה לכתוב מחדש פרק מוכר מדי בספר ההיסטוריה של האמנות הישראלית. 

מתוך התערוכה״האופק הצפוני״: אורי ריזמן, סמטה, סוף שנות ה -70

במקום עוד סיפור על אמנות מושגית ירושלמית או מינימליזם תל‑אביבי, נפרש כאן רצף של כ‑115 עבודות ,שמראות עד כמה שנות ה‑70 היו גם עשור של צבע, חומר ונוף ובעיקר נוף צפוני.  תוך כדי שיטוט בין העבודות של מיכאל גרוס, אורי ריזמן ואחרות, מרגש לראות תערוכה, שמחברת בין המושגי לבין השמיים, הים, הגבעות והערפל של הצפון.

מה שריתק אותי במיוחד הייתה הדרך , שבה התערוכה מחזירה  לקדמת הבמה אמניות כמו חנה לוי ובתיה גרוסברד.  לצדן נוכחותם של שלושה פרויקטים עכשוויים : קארן דולב, סיגלית לנדאו ואיריס סינטרה , זוהי תערוכה שמדגישה, שהציור של שנות ה‑70 הוא לא פרק סגור, אלא שכבה חיה שמתחת לפני השטח של היצירה המקומית היום.  עבורי, זה היה רגע שבו המחקר האקדמי והחוויה האישית נפגשו יחד עם הנסיון המתמשך של האמנים לברר את יחסיהם המורכבים עם הנוף של הארץ.

מתוך התערוכה ״האופק הצפוני״: רחל שביט, קטעי מבנה, צפת, 1972

אם “האופק הצפוני” עוסק בנוף החיצוני, “שפת עם” של לילא עבד אלרזאק ודנה מזל זיו עוסקת בנוף הפנימי של השפה.  כבר בכניסה לחלל מרגישים שינוי קצב: תאי האזנה אינטימיים, קולות בערבית, עברית ואנגלית, טקסטים שמתרגמים, משבשים ומפרקים את השפה לכדי חומר גלם רגיש. 

תערוכה נוספת היא תערוכת היחיד של משה רואס: ״כפתור ופרח” יצאתי מהמרחב של השפה אל טריטוריה חומרית, כמעט חושנית, שמדברת עם אוסף החפצים ממרוקו השמור במוזיאון.  רואס מתבונן במורשת של בעלי מלאכה, במיזוג בין רהב למיסטיקה ומשתמש בחומרים מגוונים כדי להרכיב מחדש עולם פיסולי, שמאתגר את הגבול בין כבד לקל, בין מאוזן לשביר.  מצאתי את עצמי מתקרבת, כמעט באופן לא במודע, לבדוק מרקמים, חיבורים ומשקלים.

מתוך התערוכה ״משה רואס: כפתור ופרח״

הקירבה לתערוכה “בעקבות הגוף האבוד: תרבות חומרית ממרוקו מאוסף המוזיאון” הופכת את החוויה לשכבתית עוד יותר.  כאן מתגלים פריטי לבוש, תכשיטים וקמעות שנוצרו עבור הגוף גופים של יהודי מרוקו, במלאחים בערים ובכפרים בהרי האטלס ,שרובם עלומי שם.  היה בזה משהו מאוד חזק עבורי: הגוף עצמו נעדר, אבל הנוכחות שלו נרשמת דרך הבד, המתכת, הרקמה, הסימנים הקטנים של שימוש ושחיקה.  כמי שמתעניינת בתרבות חומרית, הרגשתי שהתערוכה הזו מזכירה לנו שהאובייקטים במוזיאון אינם “דברים יפים” בלבד, אלא תיעוד עמוק של חיים, זהויות וזיכרונות.

אחד הדברים שהכי הערכתי בעונה הזו הוא תשומת הלב לקהל: לכל התערוכות נלוות הדרכות קוליות בארבע שפות:עברית, ערבית, אנגלית ורוסית , שמאפשרות למגוון רחב של מבקרים להרגיש בבית.  עבורי, כסטודנטית לאמנות באוניברסיטת חיפה , התחושה הייתה שזה לא רק מוזיאון “בחיפה”, אלא מוזיאון שחושב חיפאית רב‑תרבותי, רב‑לשוני, ופתוח להקשיב לנרטיבים שונים.  התוספת של הגלריה לכל המשפחה “הביטו אל האופק”, שבה מוזמנים ליצור תמונות נוף בהשראת האמנים בתערוכה, חיזקה עוד יותר את ההרגשה שמדובר בעונה שנעה בין מחקר מעמיק לחוויה משחקית ונגישה.

מתוך התערוכה״האופק הצפוני״:חנה לוי, אשה הרה, 1974

עונת התערוכות נפתחה ב‑12.2.26 ותינעל ב‑27.6.26, כך שיש זמן להגיע, לשוב, ולהתמסר למפגש בין נוף, שפה, גוף וזיכרון במוזיאון חיפה לאמנות.  עבורי זו הייתה לא רק חוויה מקצועית, אלא גם אישית מאוד הזדמנות להרחיב את האופק הצפוני שלי, ולזכור שההיסטוריה של האמנות הישראלית נכתבת גם מהמקומות שמחוץ למרכז.

מוזיאון חיפה לאמנות

רחוב שבתאי לוי 26 חיפה